נפתלי בנט חזר אתמול לאולפנים, ואם מישהו ציפה לגרסה בוגרת, מכה על חטא או כזו שמשיבה לשאלות קשות, הוא קיבל במקומה "חמקן מקצועי". בנט פיתח טכניקה של אמנות לחימה פוליטית: כל שאלה קשה שנזרקת לעברו, כל סתירה בין הצהרות העבר למעשי ההווה, נהדפה בבת אחת באמצעות מילת הקסם: "נתניהו".
כשהמראיינים (גם אלו המלטפים) מעמתים אותו עם זגזוגים אידיאולוגיים או עם הבטחות ליבה שהופרו בבוטות, בנט לא מתבלבל. הוא זורק לחלל האוויר "חצי התנצלות" רפה על "טעויות שנעשו", ומיד עובר להתקפה: "אבל אצל נתניהו…", "נתניהו עשה כך…", "הטעות של נתניהו היא…". זוהי שיטה מתוחכמת שנועדה לייצר מסך עשן מעל העובדות שקשה לו להסבירן.
כמו כן הוא לא שוכח להמשיך בהסתה נגד לומדי התורה ואומר ש"ההשתמטות הורגת חיילים". המילה "השתמטות", מופיעה אצלו לאורך כל הראיונות והוא חזר עליהם כמו תוכי, בעצת יועציו, גם כאשר היא נאמרת ללא קשר לשאלה. הוא מדבר על אי רצון בפילוג, ובאותו דיבור ממש, מדיר את הציבור החרדי מהממשלה שהוא מתכוון להקים.
השיא בסיבוב הראיונות הנוכחי לא היה רק ההתחמקות, אלא הטון הכמעט 'גנגסטרי' שאימץ לעצמו המועמד "הממלכתי". בנט לא מהסס לאיים בשידור חי על פקידי ציבור ובכירים בשירות הממלכתי: "העיניים שלי עליכם", הוא מזהיר בטון מצמרר, "מי שלא יעבוד ממלכתית, אעיף אותו ביום הראשון".
לו בנימין נתניהו היה מעז להוציא מפיו איום דומה כלפי המערכת, האולפנים היו נצבעים באדום, פרשנים היו זועקים על "קץ הדמוקרטיה" ו"שלטון המאפיה", וכותרות העיתונים היו זועקות על "טיהורים פוליטיים". אבל כשבנט מאיים בפיטורים המוניים על כל מי שלא יתיישר עם הקו שלו, התקשורת מהנהנת בביטול ומכנה זאת "נחישות ניהולית".
בנט מנסה למכור לציבור מוצר חדש באריזה של "אחדות" ו"ממלכתיות", אבל מתחת לעטיפה מסתתר אותו פוליטיקאי שמבין שהדרך הקלה ביותר לברוח מאחריות היא להצביע על היריב. הבעיה של בנט היא שהציבור לא שוכח: אי אפשר למחוק עבר של זגזוגים ושינויי עמדות רק כי "נתניהו גם עשה".
מי שמתיימר להנהיג מדינה לא יכול להסתתר מאחורי דמותו של קודמו בכל פעם ששואלים אותו "איך אפשר להאמין לך". מנהיגות נמדדת ביכולת לתת תשובות, לא ביכולת לחמוק מהן. הבוחרים, יש לקוות, מחפשים מישהו שעומד מאחורי המילים שלו, ולא מישהו שמשתמש בהן כדי לאיים על הפקידים שלו.
פורסם לראשונה ב'יתד נאמן'
