הסיפור של משולם זושא מתחיל, כמו כל סיפור קלאסי של אמן בנשמה, הרבה לפני הזרקורים והבמות. עוד לפני שהפך לאחד השמות המבטיחים במוזיקה החסידית, הוא זוכר את עצמו "מגיל אפס ידעתי שאני רוצה לשיר מאוד אהבתי לשיר מאוד מחובר למוזיקה תמיד שרתי בחיידר. הסיפור הקלאסי מה שנקרא. מהמתופפים על הסירים, גיטרות עניינים".
לא נפתח לכם? נסו כאן
אבל המפנה האמיתי הגיע בשנות הישיבה הקטנה. שם הנגינה הפכה עבורו לפינה של שקט פנימי. "הרגשתי שיש בי איזה משהו שצריך קצת נעימות. כל הרצינות הזאת הייתה קצת כבדה", הוא משחזר בגילוי לב, "התחלתי לימודי גיטרה תפסתי את הגיטרה ניגנתי והופ ראיתי שיש לי את זה כאילו ראיתי שזורם זורם פה משהו".
הפריצה המקצועית קרתה רק אחרי החתונה, וכנגד כל הציפיות של תעשיית המוזיקה המיינסטרימית, הוא בחר ללכת עם האמת שלו עד הסוף. בזמן שכולם מחפשים את הלהיט הקצבי הבא, זושא הוציא שיר עמוק ומורכב, דווקא ביידיש. "אני הרגשתי שאני חייב לצאת עם שיר שלי כשיר ראשון. כי אני רוצה, בסופו של דבר להביא בשורה", הוא מסביר. המהלך הזה לא היה מובן מאליו, במיוחד לאור העובדה שזאת לא הייתה שפת האם שלו: "הנשמה שלי מלחינה ביידיש. הנשמה שלי שרה ביידיש, ולא גדלתי על יידיש בבית".
זושא לא חיפש תהילה רגעית, אלא חיבור רגשי שיישאר עם המאזינים לאורך שנים. "אני לא מחפש עכשיו להיט חתונות, אני מחפש משהו שגם עוד 20 שנה, מישהו שיגיד, וואו, היה איזה שיר אחד שחיזק אותי פעם", הוא מבהיר. למרות זאת, הוא הצליח לפרוץ גם את חומות הריקודים, ומוצא את עצמו מלהיב קהלים בחתונות ובאירועים גדולים, כשהוא מחבר בין השורשים האמריקאיים שלו לעולם הישיבות הישראלי.
כשהוא מסתכל קדימה, השאיפה שלו נשארת ברורה: "השאיפה היא בעזרת השם, עוד שלוש שנים, להוציא את הבשורה שלי, לשיר את השירים שלי ביחד עם הציבור". הוא מסכם את הדרך המיוחדת שלו בשילוב שבין הרגש המזוקק לאנרגיה של השמחה: "להמשיך במגרש של החתונות, לשמח את היהודים, אבל גם קומזיצים וחופות, שזה חלק בלתי נפרד ממני".
